סחיבת פצוע

הצווחה החדה פרצה את חומת הרעש שהקיפה אותה. מבטה של נאוה צנח אל המדרכה. מייד שמטה את ידו הקטנה של בנה והניפה אותו למעלה, דוחפת את פניו לתוך שקע צווארה. רגליו של יהלי נכרכו סביב מותניה באינסטינקט של קופיף שנצמד לאמו. היא נתנה למחשבותיה להתרוצץ, וכך כשלה במבחן העירנות. הפעוט בן השלוש, שהלך לו לאיטו ועיניו מרוחקות פחות ממטר מהמדרכה, נחשף למראה המוות הראשון שלו.

"אמא," יהלי צרח, נשימתו מקוטעת. הצרחות הפכו ליפחות מיוסרות.

מכוניות המשיכו לזחול לאורך הרחוב. אנשים חלפו על פניהם, מתעלמים מהילד ומאמו. איש לא עצר לשאול את נאוה מה קרה, והיא הייתה אסירת תודה על כך.

חזהו הקטן של יהלי עלה וירד והוא התפתל בזרועותיה. נאוה הידקה את אחיזתה, נלחמת בו שלא יחזיר את המבט אל המראה שהחריד אותו כל כך.

"די, די חמוד," אמרה באוזנו, שולחת מבט זריז לאחור. "די, אמא תשמור עליך. הדבר הרע נעלם. נכון שכיף שאנחנו הולכים היום למסיבה במקום לגן? אבא קנה המון גלידה."

"פיטוק," פלט בין היבבות.

"כן חמוד, יש מצב לפיסטוק."

למרות השעה המוקדמת נאוה הזיעה. האספלט וזרם המכוניות הבלתי פוסק הגבירו את החום ואת הלחות. בעשר בבוקר השמש כבר הגיחה, חושפת את זקנתם של הבניינים שרבצו משני צידי הרחוב. בניינים בני ארבע קומות, כפופים, עצובים, זהים בכול לעשרות אלפי בניינים אחרים שנבנו בשנות הששים והשבעים של המאה הקודמת. התל אביבים נמנעו בדרך כלל מלהביט בהם, ושמרו את עיניהם בגובה הרחוב. הם העדיפו להביט אחד בשני, גברים ונשים, עסוקים בחיפוש תמידי אחר הקשר הבא, עסקי, חברי, מיני.

נאוה המשיכה ללכת והעורב השחור נשאר מאחור, כנפיו פסוקות, האחת מעוקמת, שבורה. הצוואר היה מפותל בזווית שלא הותירה מקום לספק, גם לא במוחו של ילד קטן.

מאחורי הפינה, מעברו השני של יהודה הלוי, נתגלתה המסעדה.

הסוכך שמעל אזור הישיבה קושט בסרטים צהובים ורחבים. צמחי האוג הגבוהים שהקיפו את האזור עוטרו כאילו נחגג שם חג המולד. דלתות הזכוכית הגדולות בכניסה למסעדה הבהיקו מניקיון. הכיתוב הלבן, "המכבסה", ותחתיו ציור הכובסת, שיערה אסוף במטפחת לכדור מצודד, שיוו לכניסה מראה עליז ומעט נוסטלגי. הצוות כבר סיים לקבץ את השולחנות לשורות ארוכות לישיבה משותפת.

מלצרית שנאוה לא זיהתה הניחה על השולחנות עציצים קטנים בהם נשתלו חרציות. המפות הלבנות והמפיות הצהובות בישרו על קיץ עליז ושמח, מקשטות את העיר המטונפת. שולחן המזנון כבר איכלס צבא שלם של צלחות הגשה גדולות, עמוסות סלטים בשלל צבעים.

אפילו שיום שישי, רחוב יהודה הלוי היה פקוק במכוניות שניסו להגיע לנתיבי האיילון והיציאה מן העיר. ביניהן זיגזגו קטנועים, אופניים חשמליים, קורקינטים, ושאר מתאבדים שקפצו מהמדרכה לכביש ומהכביש לאי התנועה, בזים לחוקי התנועה.

נאוה הביטה לשני הצדדים. חציית הכביש לצידו השני דרשה תזמון מתמטי וקור רוח. יהלי החליק מעט מן המותן שלה, והיא משכה אותו למעלה. נהג צפר לה, והיא קפצה אחורנית בבהלה. מאחורי גבו של בנה, הרימה לנהג אצבע אמצעית. הניסיון השני צלח, ונאוה נכנסה פנימה.

מלצרים התרוצצו בין המטבח, עמדת ההגשה שבחוץ, והשולחנות. למרות לבושם השחור הם לא נראו רשמיים. רבים, גברים ונשים כאחד, חשפו בטנים, עגילי טבור, שרירי קוביות, ודונמים של עור חשוף וקעקועים צבעוניים. במאתיים שקל לקילו, נטע פיזר פיסטוקים ביד רחבה.

כבכל בוקר, הוא יצא מהבית בשש אחרי שישן את הארבע שעות שלו, רץ עשרה קילומטר, התקלח, זרק על עצמו איזה ג'ינס, ונתן לה ניקור קטן על הלחי. את מרבית שעות היום בילה במסעדה, וחוזר הביתה מאוחר בלילה, תשוש ומסריח משמן מטוגן. המסעדה החלה סוף סוף לשגשג, הרבה בזכות העובדה שנטע פתח משבע בבוקר ועד אחרון הסועדים, שבעה ימים בשבוע.

נאוה ידעה שאחרי שהמסיבה תסתיים הוא יורה על ניקיון מהיר ויפתח מחדש לסרוויס של ארוחת הערב. בעלה תמיד נעלם בשישי בבוקר, ולמעט גיחות קצרות למקלחת ולמיטה, לא הראה את קצה אפו לפני יום ראשון בבוקר. נאוה ויהלי בילו את סופי השבוע לבדם.

עם קרקפת מגרדת מחום וגב מציק, נאוה הורידה את יהלי לרצפה והתמתחה. היא הרימה שוב את יהלי ונכנסה למטבח.

"היי, בייב," היא קראה לעבר גבו של נטע שעמד ליד התנורים.

"היי. שנייה," אמר, ומייד שיחרר פרץ פקודות קצר לעבר עובד מטבח שנראה כאילו רכש מנוי שבועי בסלון לעיצוב הגבות.

"יהלי, היי, מה שלומך, חמוד?" שאלה אחת המלצריות בדרכה החוצה ועצרה ללטף את ראשו. "גדלת כל כך. שנעשה לך כאן מסיבת יומולדת?"

"עם גלידה," יהלי פסק.

"היי, חבריקו, מה העניינים?" נטע ליטף את ראשו של הפעוט.

לחייו התכסו כתמים אדומים והוא פרץ שוב בבכי.

"למה הוא בוכה?" נטע שאל.

"הוא נפל," יהלי התייפח. "הוא נפל מהשמיים. הוא מת."

נטע הביט בנאוה והרים גבה.

"היה איזה עניין עם עורב שפג תוקפו על המדרכה," הסבירה.

"כל בעלי החיים מתים בסוף, יהלי. זה באמת עצוב, אבל זה קורה." נטע ליטף את גבו הקטן, אבל הילד המשיך לבכות, מסרב להתנחם.

פניו של נטע קדרו ושפתיו נתהדקו זו לזו, כמו מפקד בקרב שלא התקדם כמתוכנן.

"מה קורה עם השרדונה?" קרא.

"תחזור הביתה לקצת אחרי המסיבה?" נאוה שאלה.

"מצטער. חסר לי מלצר. ויום שישי היום." קרן אור פגעה בזיפים שלו, בני יומיים לפחות, והם נצנצו בשחור ולבן על לסתו החדה. תלתליו, עדיין שחורים, נפלו על המצח הגבוה בריקוד שמח, מדגישים את הניגוד בין מראהו להלך רוחו.

כשהרימה את עיניה, קלטה את ענבל עומדת בגבה אליה. נאוה הייתה מזהה את עמידת הבלרינה הזקופה מקילומטר ובחושך.

כאילו חשה את המבט מאחוריה, ענבל הסתובבה, מציגה לראוה בטן של אמצע היריון על רקע גזרה דקה להכעיס. החזה שלה עמד גאה וגבוה מעל הבטן, והחיוך חשף שיניים מושלמות. בשמלת משי שחיבקה את קימוריה ובסנדלי עקב דקים וורודים, נראתה כמו דוגמנית שנבחרה על ידי בית אופנה צרפתי להוביל קמפיין של "מאמא גלאם".

"נאוה," קראה בעוד החיוך מתרחב על פיה הוורוד. היא מיהרה אליה וכרכה סביבה את זרועותיה הדקות. "איזה יופי שאת פה. כמה זמן עבר? גזיליון שנים לפחות. את נראית בדיוק אותו דבר כמו בשנה שלישית. כולי קנאה."

"מזל טוב. פעמיים." נאוה הישירה מבט אל היפהפייה עם השם שהתערסל על הלשון.

נאוה השתדלה לשנוא את ענבל עוד מתחילת השנה הראשונה בפקולטה. היא אפילו הצליחה קצת. ענבל סובבה את ראשיהם של גברברי הפקולטה, אבל הייתה חרוצה ומצחיקה, וגרוע מכך, אדיבה ומתחשבת. באוניברסיטת תל אביב שמפוצצת בילדי "מגיע לי", ענבל סירבה להיות כלבה מתנשאת.

והנה, שנים רבות אחרי כן, ענבל נשארה נדיבה ומתחשבת, התמסרה לעשיית הדבר הנכון, וביקשה ממשרד עורכי הדין לערוך את קבלת הפנים במסעדה של נטע.

"נאוה, יהלי," נאוה שמעה את קול הבס החם. המבטא הסמיך הפך את העיצורים לקצרים ושבירים, ואת אותיות האהו"י לארוכות ורכות. היא הסתובבה לכיוונו של דמיטרי, החיוך כבר מטפס אל שפתיה.

כל העיניים הופנו אל הגבר שהיתמר לגובה של מטר תשעים ושלושה שצעד לעברה, זרועותיו כבר פרושות, מוכנות לאסוף אותה ואת יהלי לחיבוק דובי. במכנסיים בצבע חאקי ובחולצת פשתן בהירה סגורה עד הצוואר, חזותו שידרה כוח, עושר וטעם אנין. כתפיו הרחבות העידו על ילדות בנבחרת שחייה סובייטית ושיערו הארוך נקלע לצמה מהודקת שהשתפלה עד אמצע גבו.

"יהלי, תראה מי כאן." נאוה הפנתה את פניו של בנה.

"דּוֹדּוּבָּה," הילד צווח, מתעורר מייד לחיים, מתפתל בזרועותיה.

"הילד האהוב עלי בכל העולם," הכריז דמיטרי, ואז רכן מעליה, נשק ללחייה, ואסף את שניהם לחיבוקו המפורסם, מדיף את ריח הבושם הקבוע שלו מבית מוגלייר.

דובה נכנס לחייה בקושי שבועיים אחרי שהכירה את נטע. שלושה ימים אחרי שיהלי נולד, נטע צלל היישר לתחתית המכבסה, והיחסים בין נאוה ודמיטרי התהדקו. הוא התאהב בתינוק, והיא התרגלה לסמוך על עזרתו. מעולם לא גרם לה להרגיש כאילו הוא עושה לה טובה כשבא לשמור על יהלי, ועד מהרה הפכה אהבתו לילד למקור עונג עבור כולם.

כשדובה ויהלי חזרו אליה, נאוה ליוותה אותם עד שפת המדרכה ונפרדה מהם לשלום. אחר כך עמדה והתבוננה בגבר הגבוה ובילד הקטן שבזרועותיו חוצים את הכביש. אף נהג לא צפר.