זוגיות עירומה

הנה אחד הסיפורים הנפוצים ביותר בקרב הלקוחות שלי:

• היא: "אני יודעת שהוא אוהב אותי, אבל הוא לא מדבר איתי על מה שעובר עליו עמוק בפנים. אני מרגישה חומה בינינו. הוא בונקר. אילו רק יכולתי לשפר את התקשורת בינינו, הייתי אישה מאושרת בזוגיות מאושרת..."
• הוא: "הייתי שמח אם היא הייתה יותר חמה עליי, כמו בהתחלה, כשרק הכרנו. פעם היא רצתה אותי כל יום, ועכשיו אני צריך להתחנן..."

נשמע מוכר?

הפער הזה בין הצורך שלה בתקשורת רגשית לצורך שלו בתקשורת גופנית הוא אחד מסוגי הפערים המוכרים ביותר בין גברים לנשים, והוא צץ לרוב בתוך שנתיים עד ארבע שנים מתחילת הקשר הזוגי. כשבני הזוג מתעלמים מהפער הזה, הוא מתקבע במערכת היחסים.

לפעמים הגבר לומד לדבר קצת, אבל אף פעם לא מספיק בשבילה, ולפעמים הוא נשאר כמו שהוא ולא מדבר. אשתו חיה בחוסר ובתסכול יומיומי, אבל היא כבר ויתרה על התקווה לשנות אותו. ולפעמים היא מציקה ומציקה, שואלת ולא מרפה, מנסה להוציא ממנו איזושהי תגובה. והוא? רק מתכנס עוד יותר וחי בתחושה תמידית של ריסון והסתרה ועוינות, כי בכל רגע היא עלולה להתחיל להציק לו...

הוא מתוסכל מינית, ולפעמים הוא כזה שבוגד ולפעמים הוא כזה שלא, ובאופן כללי הוא די מיואש ומנסה לנחם את עצמו שככה זה אצל כל הזוגות הנשואים.

ככה שטה לה אוניית הזוגיות של השניים האלה — האישה שחסרה לה שיחת נפש, והגבר שמרגיש מותקף מילולית אבל לא מסופק מינית. והמלחים של האונייה הזאת, אוי, המלחים המסכנים, לפעמים הם מסתגרים בתאים ועושים את עבודתם נאמנה, לפעמים הם נכנעים במידה, ולפעמים, מה לעשות, פשוט פורץ מרד על הסיפון.

אבל עד שהמלחים נכנעים או עד שהמרד פורץ חולפות שנים, לפעמים עשור ויותר, ועל הסיפון מצטבר לו בינתיים מטען כבד:

שלושה ילדים. אוסף מכובד של התחייבויות כספיות משותפות (משכנתא על אונייה זה לא עניין של מה בכך). שתי עבודות במשרה מלאה. צרורות וארגזים של דפוסים מעצבנים, כמו התלונות שלה, הפוקר שלו עם החבר'ה כל יום חמישי, הבלגן התמידי בבית. והכי גרוע — המטען הרדיואקטיבי שמתחיל לדלוף מהסדקים שניבעו באונייה ומרעיל את הכול — הטינה.

בקיצור, התחלנו עם אהבה של איש אחד ואישה אחת, המשכנו עם פערים באינטימיות ובסקס, ותוך שנים ספורות הגענו לאונייה בלב ים, עם מטען מסוכן על הסיפון... ותארו לכם שתכף תתחיל סערה, פיטורים למשל, או הורה חולה. מה אז? לא טוב.

הגורילה והבלרינה

כדי לברר למה זה קורה ואיך מונעים את זה, בואו נחזור אל המקום שממנו באנו כולנו, לפני מיליון שנים וחצי, אי שם באפריקה.

העלו בדמיונכם גורילה ממין זכר. גדול, בעל כוח אדיר, שורד אמיתי בג'ונגל האכזר, אך גם עדין בנפשו, צמחוני, לא תוקפני מטבעו. באופן כללי, רוצה לחיות את חייו בשקט, למצוא די אוכל, להעמיד צאצאים, לשמור על הנקבות שלו ולהישאר בחיים בבוקר המחרת.

עכשיו, דמיינו אותו פוגש יצור חי אחר. במוח של הגורילה שלנו חולפות שלוש אפשרויות בלבד: לברוח, לתקוף או לזיין.

וככה הוא שואל את עצמו:

• האם יש לי סיבה לפחד, ולכן כדאי לי לברוח?
• האם אין לי ברירה אלא לתקוף כדי להגן על הטריטוריה שלי ועל להקת הבנות?
• האם יש כאן נקבה עם פוטנציאל להזדווגות מוצלחת? (הו, מאמא! היא חמה!)

זה הטבע שלו, של הגורילה שלנו. הוא לא ישאל שאלות אחרות ולא יפעל בשום דרך אחרת. למה לו? הרי זה מה שהביא אותו עד הלום, ובהצלחה מרובה.

לכם, בנים יקרים שלי, נשאר חלק מהמוח של קינג קונג. הוא נמצא בעומק המוח, ונקרא אמיגדלה. אתם והגורילה יושבים על ענפים סמוכים של אותו עץ אבולוציה, ואסטרטגיית ההישרדות של הגורילה זהה לאסטרטגיית ההישרדות שלכם. אתם לא פרימיטיביים, אתם לא פשוטים, אתם מורכבים ומופלאים לא פחות מאיתנו, הנשים. פשוט נשאר לכם חלק רב-עוצמה במוח, שמתפקד בדיוק כפי שהוא תוכנן לתפקד.

גברותיי המעודנות, בנות יקרות, דעו שהגורילה הזה הוא הזכר האנושי. אל בהלה! הוא לא רק גורילה. הוא עוד המון-המון דברים, ואין כל צורך להאכיל אותו בבננות.

הבחור עם הסמארטפון

עכשיו, הביטו נא בגבר המודרני — הבחור עם המחשב הנייד והסמארטפון. הנה הוא בטיסת אל-על 001 לניו יורק, ובערב, אחרי יום פגישות ארוך, הוא נכנס למועדון "בלו-נוט", שומע קצת ג'אז, שותה כוס ויסקי טוב, ויסינגל מאלט, כמובן, וחוזר למלון לקרוא ספר על פסיכולוגיה אבולוציונית.

צלמו את הגבר הזה, קחו את תמונתו והדביקו אותה מעל תמונת הגורילה שלנו. החפיפה כמעט מוחלטת. איש ההיי-טק-אוחז-הסמארטפון-שומע-הג'אז הוא גורילה מדגם משופר — גורילה דור 1.5 מבחינה אבולוציונית.

אמנם יש לו מוח מתוחכם ומעודן, פרי חמישים אלף השנים האחרונות, והוא הרבה-הרבה יותר מגורילה. אבל המוח העתיק, זה שמגיב הכי מהר וגורם לו לפעול, לא השתנה כמעט דבר, כי הכול עובד כמו שצריך.

נכון, הוא אוהב ג'אז ויודע למכור מערכות מחשב מסובכות לסינים, אבל כשהוא במצב הישרדותי הוא חוזר להיות גורילה, כי האמיגדלה היא הראשונה אצלו להגיב לכל מצב.

ומה לגבי הנשים?

משחר המין האנושי חיו נשים את חייהן בשוויון לצד כל הנשים האחרות בשבט. הן לא התחרו זו בזו. אורח חיים שכזה לא דרש מהן להיראות חזקות ולשלוט באחרים, אלא להפך — הוא חייב אותן לשתף פעולה ולהסתדר זו עם זו.

הנשים עסקו בליקוט מרבית המזון של השבט ובגידול הילדים, הרחק מהגברים, שיצאו למסעות הציד שלהם. הנשים היו חייבות להסתדר בעצמן ועם הטף ולשתף פעולה, כי לא היה אפשר להסתדר לבד בג'ונגל. חוסר שיתוף פעולה עם קבוצת הנשים היה מוביל את הסרבנית לנידוי מהקבוצה, למותה ולמות צאצאיה.

בשל חיי השיתוף, "הרמוניה" בשפת הנשים, התפתחו במוח הנשי מיומנויות וכישורים שמיועדים להשתלבות טובה בקבוצה. אחת מהמיומנויות החשובות ביותר להשתלבות מוצלחת היא תקשורת מדויקת, כי הנשים צריכות להסביר. כדי שאישה אחרת תקבל אותך, עליה להבין מדוע אתה עושה משהו ומה אתה מנסה להשיג.

ובצד המיומנויות הללו התפתח גם צורך, דחף רב-עוצמה, להיות חלק מן הקבוצה, להשתייך. נשים חייבות להרגיש שייכות לקבוצה, כי שיתוף משמעו חיים ונידוי משמעו מוות.

לגורילה הזכר אין מיומנויות חברתיות כאלה, אין לו מנגנוני חִברות מפותחים ומשוכללים כמו לנשים, והחשוב מכול — אין לו צורך בכל התקשורת הזאת. כישורים חברתיים פשוט לא מופיעים בהגדרת התפקיד שלו.

בג'ונגל או בסוואנה של אפריקה, שיתוף הפעולה בין הגברים נעשה ברובו בדממה, כדי לא להבריח את האוכל או להפוך לאוכל. הוא נדרש לביצוע הוראות הפעלה בפעילות נקודתית: "נחצה את הנהר", "נאגף מימין", "יאללה להסתער!", "לברוח, לברוח!". תקשורת מורכבת הרבה פחות מאשר התקשורת שנדרשו לה הנשים.

התנהגות של נקבות, כמו אמפתיה, תקשורת רגשית, הפגנת הצד החלש ובקשת עזרה — לא רק מיותרת לגורילה שלנו, אלא ממש מסכנת את חייו. כי מיהו הזכר שחושף חולשה או פחד? זכר שמאותת לאויביו וללהקה שלו שהוא טרף קל שאינו ראוי להנהיג להקה!

במנגנונים הבסיסיים ביותר, העמוקים ביותר בתפיסה הגברית, לנהל שיח על רגשות ולהסביר ממה אני מפחד ובמה אני צריך עזרה משמעו לגלות לסביבה שלי שאני חלש = לאבד את מקומי כגבר = לאבד את עצמי לדעת.

הצונאמי של הפמיניזם

ומה קרה לכולנו מאז יצאנו מאפריקה? מאז שהחלה תקופת החקלאות המודרנית לפני כ-10,000 שנה ועד לפני כמאה שנה, לא נדרש הגבר הממוצע להתאים את עצמו לצורכי החִברות והתקשורת הנשיים. הוא ואשתו עבדו את האדמה מהנץ החמה, נפגשו בערב בבית לעוד מטלות, ונפלו שדודים למיטה.

וככה זה היה עד ממש לאחרונה, נאמר עד לפני כחמישים שנה (שזה, כזכור, שנייה במונחים אבולוציוניים). ואז באו הפמיניסטיות ודרשו תקשורת משתפת כחלק משוויון הזכויות לנשים, וכך נדרשו הגברים לקבל עליהם את חוקי החִברות והתקשורת הנשיים.

במחצית השנייה של המאה העשרים התהפך העולם: הפמיניזם פרץ לחיינו. תוך כמה עשרות שנים נמחק השיח שהיה מקובל עד אז בין נשים לגברים, והתקשורת האנושית נעשתה נשית לגמרי.

הגורילה האומלל שלנו נדרש להתקלח, להתגלח, להתיז על עצמו "הוגו בוס" וללכת לשבת אצל הבלרינה בסלון. ושם הוא התבקש, שומו שמים, לדבר על מה שהוא מרגיש.

רגשות???

אתם באמת רואים את קינג קונג דור 1.5 יושב בסלון ומספר לבלרינה שהוא מפחד שייכשל בתפקיד החדש? ושהוא מתבייש בקרחת שמבצבצת לו על הפדחת? ושהוא לחוץ מזה שהוא לא איש שיחה מרגש במיוחד? מה פתאום!

בואו נשים את הדברים על השולחן. לפתע פתאום, בחטף, שלא לומר במחטף, נשללה הלגיטימציה להיות גורילה ונותרה רק האפשרות להיות גבר נשי, רגיש ומודרני.

למה זה לא עובד

גורילה דור 1.5 נדרש לחיות במציאות עתידנית לגמרי מבחינתו, מציאות שונה בתכלית השינוי מכל מה שהוא מכיר, שאינה מותאמת ליכולותיו. הוא נדרש לחיות בעולם נשי שמדבר בשפה שזרה לו, והוא עושה קפיצת דרך ענקית במהירות האור, עם כלים מעטים, ובדרך כלל גם בלי תמיכה ופרגון מספיקים.

זה כמו לדרוש מהגורילה להפוך בן לילה לבלרינה, לעלות על הבמה וגם לרקוד את אגם הברבורים!

נכון, גברים לא צריכים להיות סוציומטיים ולהכות באגרופים על החזה בשאגות רמות. אבל הדרישה המודרנית לשוויון איננה, ולא יכולה להיות, דרישה לזהות.

הגברים והנשים לא דומים אלה לאלה ביכולות, בדפוסי החשיבה, ברגשות, בכישורים, בצרכים, בתגובות האינסטינקטיביות ובחיבור שבין הגוף לנפש. וטוב שכך; המשיכה בין המינים מתרחשת בזכות השונות הגדולה.

מאה מיליון שנה של אבולוציה קבעו שזכרים שונים מנקבות. מישהו רוצה להתווכח עם העובדות?

ועכשיו נשאר לנו רק להבין איך לצמצם את הפערים הענקיים האלה בינינו כדי לנהל חיים משותפים וטובים במשך חמישים-שישים שנה...

אז יאללה, לעבודה.